<h1>תוספות הר"ש משאנץ — ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ע"ז י"ד ע"ב] ובכל מקום אין מוכרין עגלים וסייחים. ומפרש בגמ' משום דעביד בה מלאכה בשבת. וא"ת ותשתרי משום דאימר לשחיטה זבנה כדאמר בגמ' גבי רב הונא דזבין ההיא פרה לגוי. ופרש"ם דשאני פרה דלא עבדי ועגלים וסייחים נהי דהשתא לאו בני מלאכה לבסוף יהיו בני מלאכה. וקשה לר"ת דבכל דוכתא אשכחן שהיו חורשין בפרה דקאמר [ט"ו ע"א] פרה החורשת בשביעית, ובפ"ק דפסחים [י"ד ע"א] שתי פרות היו חורשות, השוכר את הפרה לחרוש בהר [ב"מ פ' ע"א], השואל את הפרה שאל אחת ושכר אחת [שם צ"ז ע"א], אבל סתם שוורים דידהו נגחנים כדאמרי' [ב"ק מ"ו ע"א] המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן. ובקו' פי' גבי עובדא דרב הונא דמתני' דקתני אין מוכרין בבהמה טמאה דסתם למלאכה ובטהורה בדמפרש ליה דלקיומיה בעי. ור"ת מפרש דמתני' בעגלים וסייחים דוקא דסתמא לגדלם בעו להו ולשחיטה לא טרח לקנותם ולגדלם אם לא לעשות מלאכה. ומיהו שוורים לא מצינן למימר דסתמייהו לשחיטה דאמרי' בשור שנגח ד' וה' [ב"ק שם] דרובא לרדיא זבני ובגמ' הוי בעיא בשור של פטם מהו משמע דשאר שוורים אסירי, ואע"ג דבשבורה גזרי רבנן ולא אמרי' לשחיטה זבנה היינו משום דפעמים משהו להו שמרביעין עליה ויולדת כדאמרי' בגמ' והרואה אותה בבית הגוי ומכיר בה דשל ישראל היתה סבור שמכרה לגוי כשהיא שלימה ואצל הגוי נשברה הילכך גזרי' בבהמה ועגלים וסייחים אפי' שבורים. וא"ת והיכא דאיכא למיתלי דלשחיטה זבנה אכתי תיתסר משום דילמא רבע לה והדר שחיט לה כי ההוא גוי דריש אין מעמידין [כ"ב ע"ב] שלקח אווז מן השוק רבעה חנקה ואכלה. וי"ל דאפי' הכי לפי שעה לא חיישי' דלא שכיח. וא"ת ובהמה דקה מקום שנהגו שלא למכור משום רביעה אימור לשחיטה זבנה. וי"ל דסתם בהמה דקה לגדל עז לחלבה רחל לגיזתה. ומה שנוהגים עכשיו למכור לגוים סוסים וחמורים לחרישה אור"ת משום דמסקינן טעמא בגמרא משום שאלה ושכירות ונסיוני דא"ל תא נסייה ניהלי ושמעא לקלא ואזלה מחמתיה וניחא ליה דתיזיל והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת ואידא דספסרא דלא ידעה לקליה שרי וה"ה בהמות שלנו דאין מכירות בקולינו. ומיהו מכירת סוסים יש להתיר מטעם אחר דעד כאן לא פליגי רבנן הכא אבן בתירא אלא בסוס המיוחד לעופות דמשרבטי נפשייהו כגון סוסא דבזיארן כדמפרש בפ' המצניע [שבת צ"ד ע"א] אבל מיוחד לרכיבה אפי' רבנן מודו דאדם נושא את עצמו ומשמע דסתם סוס קאי לרכיבה וליכא מאן דאסר (לבן בתירא), ואעפ"י שיש עליו אוכף דחשבינן משוי בפ' במה בהמה [שבת נ"ג ע"א] מ"מ כשאדם רוכב עליו בטיל אגביה דהא עשה לצורכו. ומיהו אין לסמוך על זה דהכי נמי קיימי לחרישה ולמשוי ולמשוך בקרון מלבד הרכיבה. ועוד יש לסמוך דדילמא כי גזור רבנן במקומם שהיו רוב ישראל ביחד דכשיש לאדם בהמה ואין צריך לה יכול למוכרה לחברו אבל עכשיו מה יעשה וכי יפקרנה ויזכה בה גוי מן ההפקר וכיוצא בה אמרי' בגמ' [ט"ו ע"ב] אין מוכרין להן תריסין מ"ט אילימא משום דמגנו עלייהו אי הכי אפי' חיטי ושערי נמי לא אמר רב פפא אי אפשר הכי נמי.
<h2>דף ג.</h2>
[ע"ז ה' ע"ב] האי מיבעי ליה למעוטי טריפה. [קשה דהא] תרתי שמעת מינה כדאשכחן בפ' שילוח הקן [חולין ק"מ ע"ב] גבי צפרי מצורע דממעט מחוסר אבר [וטריפה] וילפה מחיות, ועוד קשה [דאפי' למ"ד טריפה חיה] משמע הכא דממעטא מדכתיב כל החי והתם משמע [דלמ"ד טריפה חיה אינה] ממעטא טריפה מחיות [כ"א למעט מחוסר אבר דבפ' אלו טריפות (חולין נ"ז ע"א) משמע] אפי' מאן דאמר טריפה חיה לית ליה [דיולדות ומ"ד דיולדות כ"ש דחיה], וי"ל דודאי אי טריפה חיה משמע למעוטי טפי מחוסר אבר מטרפה אלא הכא דלקיום העולם היה מכניסם לתיבה לא קפיד כולי האי למעוטי מחוסר אבר כמו טרפה אע"ג דחיה דמ"מ אין מארכת ימים כמו הבריאה, והא דבריש אלו טרפות [חולין מ"ב ע"א] דריש טרפה חיה מזאת החיה אע"ג דהכא לאו בכלל מכל החי הוא שפיר קראה רחמנא התם חיה לאשמעינן דטרפה חיה.
<h2>דף ג:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. מכאן היה נראה להתיר לאדם שיש לו בכור ואין מוצא כהן שיקבלנו משום דצריך להמתין עד שיפול בו מום וחייש לתקלה דשרי לנעול דלת בפניו וימות מאליו, ואפי' אסור לבעלים משום דהיום ולמחר ימצא כהן שישמרנו עד שיפול בו מום כדאשכחן בכמה דוכתי בבכורות [ל"ו ע"ב] שהיו ממתינין עד דנפיל בו מום ותנן בפ' כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"א] מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וכו' מ"מ אם קיבלו הכהן ואינו רוצה להמתין... נראה דשרי ליה לדידיה לנעול דלת, ומיהו מדלא מצינו [בשום דוכתי] דליעבד נעילת דלת משמע דאסור ושמא הכא דאפי' יש בה מום אכתי בעי פדיון שרי לנעול דלת אבל בכור דנאכל במומו אסור. ועוד דהכא אע"ג דליכא בזיון קדשים כמו בעיקור מ"מ הוה ביזיון קדשים ומשום קנסא תקון רבנן אבל קדושת בכור דממילא אסור, ועדיפא מינה אסרינן בפ"ק דבכורות [ג' ע"ב] גבי מרי בר רחל דמקני לאודנייהו לגוים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותיה דרב מרי משום דאפקע להו מקדושתייהו. והא דאמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה. ועוד כיון דאפשר כדרב יהודה לא שרו רבנן נעילת דלת וניחא נמי השתא דאביי דאמר משום בזיון דקדשים אבל משום הטלת מום לא חיישינן בזמן הזה ואע"ג דגבי בכור אסור לאחר שיצא לאויר העולם אפי' בזמן הזה ואפי' גרמא נמי אסור אלא כל הני דהכא לא שרינן אלא משום קנסא.
<h2>דף ו:</h2>
[ע"ז מ' ע"א] מחלוקת לטבול בצירן וכו'. מדפליג בין גופו לצירן משמע דציר לא אסור מדאורייתא. וכן משמע בס"פ גיד הנשה [חולין צ"ט ע"ב] דקאמ"ר יהודה דציר שיערו במאתים והא"ר יהודה מין במינו לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. ותימה דבפ"ק דבכורות [ו' ע"ב] משמע שהוא מדאוריתא, דפריך התם אלא מעתה טעמייהו דרבנן מגמל גמל ור' שמעון מאת הגמל, הא לאו הכי ה"א דבהמה טמאה שרי [חלבה], מאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. אלמא מדפריך מאי שנא חלב מציר ש"מ דדרשא גמורה הוא. ובפ' העור והרוטב [חולין ק"כ ע"א] נמי דקאמר צריכי. וי"ל דציר דגים דרבנן, אבל דשרצים דאוריתא, ומהטמאים דשרצים קדריש התם, כדאיתא בפ' העור והרוטב בשמעתא דהמחה את החלב וגמעו, דאייתי עלה ההיא דרשה דהטמאים, וקאמר ליכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך וליגמרו מיניה. ואע"ג דבת"כ [פ' שמיני] דריש גבי דגים שקץ לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, צירן אסמכתא בעלמא. וא"ת בפ' כל הבשר [חולין קי"ב ע"א] גבי [רב] מרי דאמלח ליה שחוטה בהדי דטרפה, וקא אסר ליה רבא הטמאים לאסור צירן ורוטבן, ופריך מדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר היכי פריך מדג אבשר. וי"ל דשפיר פריך התם דקים ליה דלכל הפחות אסור צירן מדרבנן, כדקתני בסיפא אם היה טמא מליח וטהור תפל אסור. ובהדיא תנן במס' תרומות [פ"י מ"ח] דג טמא צירו אסור כדקאמר הכא, ש"מ דהא דשרי שניהם מלוחים הטהור והטמא משום דלא בלע הוא. ומה שכתב במקצת ספרים ש"מ דצירן מותר ל"ג ליה. וקצת תימה כיון דצריך קרא, בשרץ ובבהמה טמאה נמי דריש ליה בת"כ [פ' שמיני] מדכתיב טמאים הם לכם, ובדגים דליכא קרא לא אסור מדאוריתא, היכי מייתי ראיה רבא מהטמאים לאסור ציר של טרפה. ולמאי דפרי' דציר דגים טמאים דרבנן יש להתיר באכילה אותן דגים ש... ים שקורין מורוא"ש בלעז, אע"פ שערבונם עולה עמהן. דאע"ג דרגילות הוא שעולין עמהן דגים טמאין ויש לחוש שמא מלחן [עמהן], כיון דצירן מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא. ועוד נראה דהוי ספק ספיקא ספק עלו עמהן דגים טמאים ספק לא עלו ואת"ל עלו שמא מלח כל מין ומין בפני עצמו.
<h2>דף ט:</h2>
[ע"ז כ"ט ע"ב] כפרה כתיב בה כקדשים. בפ"ק דכריתות [ו' ע"א] דרשי' וערפו שם את העגלה מלמד שטעונה גניזה. ונראה דתרויהו צריכי, דאי מכפרה ה"א דלאחר עריפה שריא משום דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, ואי מערפו שם ה"א דוקא לאחר עריפה אבל מחיים לא מיתסרא. ולמ"ד בפ' בתרא דכריתות [כ"ה ע"א] דאינה נאסרת מחיים מ"מ איצטריך כפרה למימר דטרפות פוסל בה כדאמרי' בפ"ק דחולין [י"א ע"א]. ועוד איצטריכא ליה לאשמעינן דעריפתה מטהר לה מידי נבלה כדאיתא בזבחים בפ' חטאת העוף [ע' ע"ב].
<h2>דף יט:</h2>
[ע"ז כ"ד ע"ב] פרה וחמור בת ג' ודאי לכהן. אע"פ שבדור הזה יש יולדות לשתי שנים, דמ"מ אותה שיולדת בת שתי שנים אינה יולדת בשנה שלישית. אי נמי נשתנה מנהג מכמו שהיה, כמו בעינונותא דוורדא שלא היתה נמצאת אלא בברייתא [חולין מ"ז ע"א] והאידנא אית להו לכולהו.
<h2>דף כ:</h2>
ולפי מה שפי' דלעולם קסבר רשב"ג חלב פוטר אין ראיה השתא לר"ת מההיא דרשב"ג לחלק בין מיעוט דאיכא חזקה בהדיה לבין מיעוט דליכא חזקה בהדיה. ועוד קשה לפירוש ר"ת דבר"פ הלוקח בהמה [בכורות כ' ע"ב] פריך לר' יהושע דאומר חלב פוטר מהא דא"ר יהושע ביבמות [קי"ט ע"א] יצאה מלאה אינה חוששת, ומפ' דלא חייש למיעוט דזכרים ודוחק מתוך כך לומר איפוך. ומאי קשה בההיא דיבמות ליכא חזקה בהדיה מיעוטא... אבל בהדי מיעוטא דחולבות איכא חזקה, ולכן חייש למיעוט. [וע"כ מתני' דהתם נמי] מוכחא דיש חילוק, דרישא דלא תנשא ולא תתייבם כו' מפרש התם מטעם סמוך מיעוט לחזקה ולא פליג עליה ר' יהושע, דאין לומר דפליג [בסיפא וה"ה ברישא, דאדרבה הוה ליה לאשמעינן דפליג] ברישא אע"ג חזקה וכ"ש בסיפא, וי"ל דכיון דאשכח בריתא דתני איפכא לא חש לתרץ. ומיהו תימה דלמאי דאפיך כ"ש דתיקשי לן, דכיון דא"ר יהושע חלב פוטר אלמא לא חייש למיעוטא אע"ג דאיכא חזקה בהדיה, ובההיא דיבמות משמע דלא פליג ר' יהושע אלא בסיפא אבל ברישא מודה [ואי הוה אמרינן] דלא חשיב מיעוטא דאיכא חזקה בהדיה מה שהיא בחזקת שלא ילדה אלא אדרבה העמיד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהיה חולין במעי אמו, [אז הוה א"ש] וניחא השתא הא דצ"ל איפוך.
וא"ת אכתי קשה דרשב"ג ארשב"ג, דאמר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל, הא לא שהה ספיקא הוי. ומפרש בפ' אם לא הביא [שבת קל"ו ע"א] אפי' נפל מן הגג או אכלו ארי. אלמא חייש למיעוט נפלים. ובריש כל הצלמים [מ' ע"ב] לא חייש למיעוט. ובלאו קושיא דרשב"ג ארשב"ג קשה הילכתא אהילכתא דלא חיישי' למיעוט כדמשמע בחולין [י"א ע"ב] דלא פריך היכי אכלינן בישרא, ובההיא דשבת קי"ל כרשב"ג כדמוכח התם. וי"ל דמן הדין היה לנו לפסוק כרבנן ואדרבנן סמכינן בשעת הדחק כדמוכח בהחולץ [יבמות ל"ז ע"א]. אלא מדרבנן החמירו ביבמה הואיל מת בתוך ל', אע"פ שנפל מן הגג או אכל ארי, שמא ישתקע הדבר ויאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז וקילקול. ולכך עשאוהו כספק גם לענין אבילות שלא יבא להקל בערוה. ועוד שבכל מקום הלכה כדברי המיקל באבל. וגם בלא שהה ח' ימים בבהמה החמירו כרשב"ג, דאי לא הא לא קיימא הא. ועוד דמשום היא גופה, שאם נתיר לשוחטו ולאוכלו כשהוא בריא יבא לשוחטו כשהיא חולה, וקרוב לפיהוק של מיתה, דהשתא איכא רעותא. ואין לדקדק דרשב"ג לא חייש למיעוט מהא דאמר ר' עקיבא ור' טרפון בפ"ק דמכות [ז' ע"א] שמא במקום סייף נקב הוה, ורשב"ג קאמר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל, דילמא התם הוא דלא חייש משום דחשיב כלא אפשר שא"כ לא יהרג אדם לעולם, ואפי' ר' מאיר מודה כדאמר התם [חולין י"א ע"ב]. ואע"ג דמשכחת לה כדפי' התם שראו העדים קרום של מוח שלם ונקבו. ונראה דדוחק הוא להעמיד הפסוק כן. ומאן דפטר סבר שבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה, ועוד דאין הטעם כלל משום דחיישי' למיעוט, אלא כדפי' שם בשם ר"ת דדבר התלוי בגוף העדות צריך שידעו לברר כששואלין אותם.
<h2>דף כג:</h2>
ולפי מה שפי' דלעולם קסבר רשב"ג חלב פוטר אין ראיה השתא לר"ת מההיא דרשב"ג לחלק בין מיעוט דאיכא חזקה בהדיה לבין מיעוט דליכא חזקה בהדיה. ועוד קשה לפירוש ר"ת דבר"פ הלוקח בהמה [בכורות כ' ע"ב] פריך לר' יהושע דאומר חלב פוטר מהא דא"ר יהושע ביבמות [קי"ט ע"א] יצאה מלאה אינה חוששת, ומפ' דלא חייש למיעוט דזכרים ודוחק מתוך כך לומר איפוך. ומאי קשה בההיא דיבמות ליכא חזקה בהדיה מיעוטא... אבל בהדי מיעוטא דחולבות איכא חזקה, ולכן חייש למיעוט. [וע"כ מתני' דהתם נמי] מוכחא דיש חילוק, דרישא דלא תנשא ולא תתייבם כו' מפרש התם מטעם סמוך מיעוט לחזקה ולא פליג עליה ר' יהושע, דאין לומר דפליג [בסיפא וה"ה ברישא, דאדרבה הוה ליה לאשמעינן דפליג] ברישא אע"ג חזקה וכ"ש בסיפא, וי"ל דכיון דאשכח בריתא דתני איפכא לא חש לתרץ. ומיהו תימה דלמאי דאפיך כ"ש דתיקשי לן, דכיון דא"ר יהושע חלב פוטר אלמא לא חייש למיעוטא אע"ג דאיכא חזקה בהדיה, ובההיא דיבמות משמע דלא פליג ר' יהושע אלא בסיפא אבל ברישא מודה [ואי הוה אמרינן] דלא חשיב מיעוטא דאיכא חזקה בהדיה מה שהיא בחזקת שלא ילדה אלא אדרבה העמיד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהיה חולין במעי אמו, [אז הוה א"ש] וניחא השתא הא דצ"ל איפוך.
וא"ת אכתי קשה דרשב"ג ארשב"ג, דאמר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל, הא לא שהה ספיקא הוי. ומפרש בפ' אם לא הביא [שבת קל"ו ע"א] אפי' נפל מן הגג או אכלו ארי. אלמא חייש למיעוט נפלים. ובריש כל הצלמים [מ' ע"ב] לא חייש למיעוט. ובלאו קושיא דרשב"ג ארשב"ג קשה הילכתא אהילכתא דלא חיישי' למיעוט כדמשמע בחולין [י"א ע"ב] דלא פריך היכי אכלינן בישרא, ובההיא דשבת קי"ל כרשב"ג כדמוכח התם. וי"ל דמן הדין היה לנו לפסוק כרבנן ואדרבנן סמכינן בשעת הדחק כדמוכח בהחולץ [יבמות ל"ז ע"א]. אלא מדרבנן החמירו ביבמה הואיל מת בתוך ל', אע"פ שנפל מן הגג או אכל ארי, שמא ישתקע הדבר ויאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז וקילקול. ולכך עשאוהו כספק גם לענין אבילות שלא יבא להקל בערוה. ועוד שבכל מקום הלכה כדברי המיקל באבל. וגם בלא שהה ח' ימים בבהמה החמירו כרשב"ג, דאי לא הא לא קיימא הא. ועוד דמשום היא גופה, שאם נתיר לשוחטו ולאוכלו כשהוא בריא יבא לשוחטו כשהיא חולה, וקרוב לפיהוק של מיתה, דהשתא איכא רעותא. ואין לדקדק דרשב"ג לא חייש למיעוט מהא דאמר ר' עקיבא ור' טרפון בפ"ק דמכות [ז' ע"א] שמא במקום סייף נקב הוה, ורשב"ג קאמר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל, דילמא התם הוא דלא חייש משום דחשיב כלא אפשר שא"כ לא יהרג אדם לעולם, ואפי' ר' מאיר מודה כדאמר התם [חולין י"א ע"ב]. ואע"ג דמשכחת לה כדפי' התם שראו העדים קרום של מוח שלם ונקבו. ונראה דדוחק הוא להעמיד הפסוק כן. ומאן דפטר סבר שבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה, ועוד דאין הטעם כלל משום דחיישי' למיעוט, אלא כדפי' שם בשם ר"ת דדבר התלוי בגוף העדות צריך שידעו לברר כששואלין אותם.
[ע"ז מ' ע"ב] גזר שאר מקומות וכו'. גבי גבינת בית אונייקי לא גזר כדפ' פרק אין מעמידין. ורבנן דלא חיישי למיעוטא וכו'. משמע הכא דרשב"ג דמתניתין לא חייש למיעוט, וק' מבכורות [כ"ג ע"ב] ולעיל פירש' סוף אין מעמידין [ל"ט ע"ב].
<h2>דף כה.</h2>
[ע"ז כ"ג ע"ב] אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן. פי' בשלמא אי קדשי מזבח היא לרבנן ניחא דר' שמעון מכשיר ביוצא דופן משום דקסבר קדשי בדק הבית היא אלא אי אמרת דאפי' אי הויא קדשי בדק הבית מיפסלא ברביעה משום דחטאת קרייה רחמנא א"כ אפי' לר' שמעון נמי תיפסל ביוצא דופן דלא מסתבר לאוקומי פלוגתייהו בהא דמר אית ליה חטאת קרייה רחמנא ומר לית ליה, וכי תימא ר"ש לטעמיה והא"ר יוחנן כו' אלא שאני פרה הואיל מום פוסל בה, משמע לפי המסקנא דלא קאי טעמא דחטאת קרייה רחמנא ולר' שמעון דמכשיר ביוצא דופן משום דקדשי בדק הבית היא והא דמיפסלא ברביעה משום דכתיב משחתם ורבנן דפסלי יוצא דופן ע"כ משום דסברי קדשי מזבח היא. ותימה דבפ"ק דזבחים [י"ד ע"ב] ובפ"ק דמנחות [ו' ע"ב] ובפ"ג דבכורות [כ"ה ע"א] וביומא פ' טרף בקלפי [מ"ב ע"א] בכולהו מסקינן פרה קדשי בדק הבית היא. ועוד בבריתא דספ"ק דשבועות [י"א ע"ב] משנינן שאני פרה דקדשי בדק הבית היא מקמי דנימא הא מני ר"ש היא. ועוד קשה דבפ"ק דחולין [י"א ע"א] מסקינן דטרפות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא אלמא חשבינן ליה עיקר טעם ולמסקנא דשמעתין לא קאי. ונראה לפרש דהא דפריך הכא אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן לאו אשינוייא דחטאת קרייה רחמנא פריך אלא אהא דאסיקנא אבל היכא דודאי רבעה פסולה קשיא ליה אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן דמאיזה טעם שיהיה פסול רביעה אי מטעם קדשי מזבח אי מטעם חטאת קרייה רחמנא מההיא טעמא תיפסל ביוצא דופן ואפי' לר"ש דלא מסתבר ליה למימר שר"ש יכשיר ברביעה דמסתמא לא פליג ארבותיו ר"א ור"י, ולבסוף כי משני שאני פרה הואיל ומום פוסל בה ל"ג אלא. ומיהו יש ספרים שכתב בהם גירסא אחרת דמשמע כפי' קמא דפרישית דבתר מודה ר"ש לעניין קדשים שאינו קדוש גרסינן אלא מאי קדשי מזבח היא סוף סוף תיפסל ביוצא דופן האי מאי א"א בשלמא קדשי מזבח היא היינו דפליגי ר"ש ורבנן אלא א"א קדשי בדק הבית היא מי מיפסלא ברביעה לעולם אימא לך קדשי בדק הבית היא ולעניין רביעה אפי' ר"ש מודה דפסלה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסל בה דכתיב כי משחתם בהם כו' ובפ"ק דשבועות [י"א ע"ב] נמי בתר שינוייא דשאני פרה הואיל ודמיה יקרין יש ספרים שכתוב בהן והאי תנא דס"ל פרה קדשי מזבח היא רבנן דפליגי עלה דר"ש באין מעמידין ופי' בעלמא הוא.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז ז' ע"א] הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר. תימא לי למה לא ישאל לכל החכמים וידונו עם הראשון בהלכה אם יוכלו להחזירו מדברו, ומפרש ר"ת דקפידא דהכא לאו משום שואל דהשואל יכול לשאול לכל מי שירצה ולא קפיד הכא אלא אחכם כדקאמר בפ' אלו טרפות [חולין מ"ד ע"ב] ובפ' כל היד [נדה כ' ע"ב] חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ומשום הכי לא פריך אילתא היכי עבדה הכי ששאלה לרבה בר בר חנא והדר לר' יצחק וכן בההוא גברא דאלו טרפות אלא ארבי יצחק פריך היכי עביד הכי. וקשה לפר"ת דלא הוה ליה למינקט הכא כי האי לישנא הנשאל לחכם וכו' אלא הוה ליה למיתני כי התם חכם שאסר וכו'. ונראה לפרש דלא אסר הכא אלא כששואל סתם לחכם שני ואין מודיע לו מה ששאל לחכם ראשון ואסר אבל כשמודיעו שרי שיזהר החכם השני ולא יתיר מה שאסר הראשון אלא אם כן יוכל להחזירו מדבריו כגון שטעה בדבר משנה או אפי' טעה בשיקול הדעת וסוגיא דעלמא כאידך דמחייב חכם ראשון לשלם מה שאסר אם נשא ונתן ביד ובכי האי גונא לא אמרי' אין חבירו רשאי להתיר כדאשכחן בסוף אין מעמידין [מ' ע"א] נפקי שיפורי דרבא ואסר ושיפורי דרב (חיננא בר הונא) [הונא בר חיננא] ושרו. ומיהו התם שבא מעיקרא רב הונא בר חיננא וכן בעובדא בסוף ר' ישמעאל [נ"ז ע"ב] דההוא גוי דעל לחנותא שרא רבא ברישא. ומ"מ נראה כדמפרש דהא דאמרי' חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר היינו במילתא דאיפלגי בה תרי תנאי או תרי אמוראי ולא אתמר הלכה לא כמר ולא כמר וסוגיא דעלמא נמי לא כחד מיניהו. ומיהו אי אתי עובדא אחרינא קמיה כי האי גונא יכול להתירו אלא דוקא אותו דבר שאסר הראשון אינו יכול להתיר מאחר דשוייה קמא חתיכה דאסורא, ואפי' הראשון עצמו אם היה בא לחזור ולהתיר מה שאסר לא היה יכול כדתנן פ' עד כמה [בכורות כ"ח ע"ב] טימא את הטהור מה שעשה עשוי וישלם מביתו דהא דאמר בפ' א' דיני ממונות [סנהדרין ל"ג ע"א] דדיני ממונות הטהרות והטמאות מחזירין בין לזכות בין לחובה הא אמר רב נחמן התם כאן כשיש גדול ממנו כאן שאין גדול ממנו ורב ששת מפרש כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשיקול הדעת ואפי' לרב חסדא דמפרש כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד מ"מ אין חברו רשאי להתיר בשיקול הדעת. ובירושלמי אמרי' חכם שטיהר אין חברו רשאי לטמא התיר אין חברו רשאי לאסור ויתישב לפי מה שפי' בשיקול הדעת.
גליון ס"א ובירושלמי [שבת פי"ט הי"א] משמע דעיקר איסורא דשואל דלא כפר"ת וגם לפי מה שפי' קשה דאפי' התיר החכם הראשון משמע בירושלמי שאסור לשאול לחכם אחר שמא יאסור, והכי איתא בירושלמי במסכת שבת בריש ר' אליעזר דמילה ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי סכין של מילה עושין לה חולה ומביאה פי' מחיצה של בני אדם כעין מעגל כדאמרי' בפ' מי שהוציאוהו [ערובין מ"ד ע"ב] לעיולי מיא במחיצה של בני אדם ופליג אתלמוד שלנו דאסרי' לדעת, ובירושלמי קאמ' כל חולה שנעשית בין לדעת בין שלא לדעת הרי זו חולה והדר קאמר בר מרתא הוה ליה עובדא שאל לר' סימון ושרא שאל לר' אמי ואסר פי' דקסבר לדעת אסור ואיקפד ר' סימון ולא כן תני נשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור א"ר יודן הכין הוה עובדא שאל לר' אמי ואסר שאל לר' סימון ושרא ואיקפד ר' אמי בכדין דתני נשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם אחר שמא יתיר. ויראה כי לא כן תני קושיא היא כלומר אמאי איקפד ולא כן תני נשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור כלומר לא שנינו כן בשום מקום, ומשני ר' יודן הכין הוה עובדא וכו' דאיפכא הוה, ומ"מ מדקאמר שמא יתיר משמע דאשואל קפיד ומדאיקפיד נמי ר' אמי משמע דאסור אפי' במודיעו, על כן נראה דלא ישאל לחכם ויתיר היינו כדי להתיר ואין לו לומר היתר בדבר מפני כבודו של חכם ראשון, אבל אם בא לדון עמו בהלכה ולהחזירו מדבריו יכול ואי הדר הדר ואי לא אסיר ע"כ.
<h2>דף לא.</h2>
[ע"ז ז' ע"א] וכולן שחזרו בהן. אגזלנין ואעמי הארץ קאי, אין מקבלין אותן להחזיקן [בתורת] חברות לסמוך עליהן כדפ"ה. ולשון עולמית משמע שכבר קיבלם פעם אחת, ועוד משמע בפ' עד כמה [בכורות ל' ע"ב] בעם הארץ שמקבל דברי חברות נאמן עד שנחשד אפי' לר' מאיר ובתוספתא דדמאי פ"ב [ה"ח] מיתניא ואיירי ברישא בע"ה שקיבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא לוקח ואינו מתארח אצל ע"ה דברי ר"מ וכו' ובתר כן קתני בריתא דהכא וכולן שחזרו בהן פי' וחזרו לסורן אין מקבלין אותן עולמית ר' יהודה אומר חזרו במטמונין, פירוש חזרו לסורן במטמונין ובגלוי נוהגין דברי חברות אין מקבלין אותן, דאין לסמוך על קבלתן שאינו אלא כגונב דעת הבריות אבל בפרהסיא חזרו לסורן מקבלין אותן אם בא לחזור מרשעו שיש לסמוך עליו עד שיחזור לקלקולו. איכא דאמרי עשו דבריהם במטמונין פי' אף בסתר הכרנו בהן שעושין דברי חברות מקבלין אותן דתשובתן שלימה כשבאים לשוב, בפרהסיא שלא הכרנו בהן אלא בפרהסיא ובצינעא לא ידענו מה טיבן אין מקבלין אותן.
<h2>דף לב.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] ואין מחרימין בזמן הזה. פ"ה דקסבר סתם חרמים לבדק הבית, ועל חנם דחק דאיכא לאוקומה במפרש לבדק הבית. אי נמי אפי' בחרמי כהנים אסירי דלא ליתי לידי תקלה קודם שנתנו לכהן כדאמרי' בפ' כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ב ע"א] דחרמי כהנים כל זמן שהן ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן.
<h2>דף לו:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. מכאן היה נראה להתיר לאדם שיש לו בכור ואין מוצא כהן שיקבלנו משום דצריך להמתין עד שיפול בו מום וחייש לתקלה דשרי לנעול דלת בפניו וימות מאליו, ואפי' אסור לבעלים משום דהיום ולמחר ימצא כהן שישמרנו עד שיפול בו מום כדאשכחן בכמה דוכתי בבכורות [ל"ו ע"ב] שהיו ממתינין עד דנפיל בו מום ותנן בפ' כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"א] מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וכו' מ"מ אם קיבלו הכהן ואינו רוצה להמתין... נראה דשרי ליה לדידיה לנעול דלת, ומיהו מדלא מצינו [בשום דוכתי] דליעבד נעילת דלת משמע דאסור ושמא הכא דאפי' יש בה מום אכתי בעי פדיון שרי לנעול דלת אבל בכור דנאכל במומו אסור. ועוד דהכא אע"ג דליכא בזיון קדשים כמו בעיקור מ"מ הוה ביזיון קדשים ומשום קנסא תקון רבנן אבל קדושת בכור דממילא אסור, ועדיפא מינה אסרינן בפ"ק דבכורות [ג' ע"ב] גבי מרי בר רחל דמקני לאודנייהו לגוים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותיה דרב מרי משום דאפקע להו מקדושתייהו. והא דאמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה. ועוד כיון דאפשר כדרב יהודה לא שרו רבנן נעילת דלת וניחא נמי השתא דאביי דאמר משום בזיון דקדשים אבל משום הטלת מום לא חיישינן בזמן הזה ואע"ג דגבי בכור אסור לאחר שיצא לאויר העולם אפי' בזמן הזה ואפי' גרמא נמי אסור אלא כל הני דהכא לא שרינן אלא משום קנסא.
<h2>דף נג.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] אין מקדישין כו'. משום דחייש לתקלה בזמן הזה ומה"ט בטלו מעשר בהמה בפ' בתרא דבכורות [נ"ג ע"א], והא דאמר בסוף במה בהמה [שבת נ"ד ע"א] דתריסר אלפי עגלי הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה כל שתא ושתא ואמרי' בברכות [כ"ח ע"א] דבן י"ח שנה היה כשנעשה נשיא ומסתמא כשהעבירו ר"ג כבר עמד בנשיאותו שנה או שנתים מדקאמר התם אשתקד צעריה במעשה דר' צדוק ורבן יוחנן בן זכאי משכה נשיאותו עד לאחר חרבן מדתנן [ר"ה כ"ט ע"ב] משחרב בית המקדש התקין ר"י ב"ז ואחריו נתמנה ר"ג נשיא אלמא לא משכחת שהיה ראב"ע יותר מי"ד שנה או ט"ו ומאי קאמר הוה מעשר דכל שתא ושתא. אור"ת דילמא לא בטלו מעשר בהמה מיד לאחר חרבן אלא לאחר כמה שנים. אי נמי אפוטרופוס של ראב"ע הוא דהוה מעשר.
[ע"ז י"ג ע"א] ואין מחרימין בזמן הזה. פ"ה דקסבר סתם חרמים לבדק הבית, ועל חנם דחק דאיכא לאוקומה במפרש לבדק הבית. אי נמי אפי' בחרמי כהנים אסירי דלא ליתי לידי תקלה קודם שנתנו לכהן כדאמרי' בפ' כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ב ע"א] דחרמי כהנים כל זמן שהן ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן.
[ע"ז י"ג ע"א] ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה כו'. והא דאשכחן בסוף המקדיש שדהו [ערכין כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי וא"ל רב שקול ד' זוזי עלייהו ושדי לנהרא ולישתרי לך. פר"ת דהתם בקרקעות שקיימות לעולם ואי לא עביד להו תקנה אתי לידי תקלה, והא דקאמר התם והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה משמע דהוו נמי מטלטלי אגב דעביד תקנה למקרקעי שרי אף מטלטלי הואיל ובבת אחת הוקדשו וניחא טפי דמכח זה פשיטא ליה דבמקרקעי נמי הוה, ואין לפרש ההיא דהתם כמ"ד סתם חרמין לכהנים דא"כ הוה יהיב להו לכהנים כדקאמר עולא התם.
[ע"ז י"ג ע"ב] יוליכם לים המלח. והא דאמרי' בסוף המקדיש שדהו [ערכין כ"ט ע"א] ושדי בנהרא וכן בפ' הוציאו לו [יומא נ"ה ע"ב] דקאמר שקול ד' זוזי ושדי בנהרא דסגי בשאר נהרות, היינו על ידי שחיקה אבל אי שדי להו בעיניה בעי ים המלח כדמשמע בפ' כל שעה [פסחים כ"ח ע"א].
[ע"ז י"ג ע"ב] נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. מכאן היה נראה להתיר לאדם שיש לו בכור ואין מוצא כהן שיקבלנו משום דצריך להמתין עד שיפול בו מום וחייש לתקלה דשרי לנעול דלת בפניו וימות מאליו, ואפי' אסור לבעלים משום דהיום ולמחר ימצא כהן שישמרנו עד שיפול בו מום כדאשכחן בכמה דוכתי בבכורות [ל"ו ע"ב] שהיו ממתינין עד דנפיל בו מום ותנן בפ' כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"א] מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וכו' מ"מ אם קיבלו הכהן ואינו רוצה להמתין... נראה דשרי ליה לדידיה לנעול דלת, ומיהו מדלא מצינו [בשום דוכתי] דליעבד נעילת דלת משמע דאסור ושמא הכא דאפי' יש בה מום אכתי בעי פדיון שרי לנעול דלת אבל בכור דנאכל במומו אסור. ועוד דהכא אע"ג דליכא בזיון קדשים כמו בעיקור מ"מ הוה ביזיון קדשים ומשום קנסא תקון רבנן אבל קדושת בכור דממילא אסור, ועדיפא מינה אסרינן בפ"ק דבכורות [ג' ע"ב] גבי מרי בר רחל דמקני לאודנייהו לגוים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותיה דרב מרי משום דאפקע להו מקדושתייהו. והא דאמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה. ועוד כיון דאפשר כדרב יהודה לא שרו רבנן נעילת דלת וניחא נמי השתא דאביי דאמר משום בזיון דקדשים אבל משום הטלת מום לא חיישינן בזמן הזה ואע"ג דגבי בכור אסור לאחר שיצא לאויר העולם אפי' בזמן הזה ואפי' גרמא נמי אסור אלא כל הני דהכא לא שרינן אלא משום קנסא.
<h2>דף נז.</h2>
[ע"ז כ"ג ע"ב] אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן. פי' בשלמא אי קדשי מזבח היא לרבנן ניחא דר' שמעון מכשיר ביוצא דופן משום דקסבר קדשי בדק הבית היא אלא אי אמרת דאפי' אי הויא קדשי בדק הבית מיפסלא ברביעה משום דחטאת קרייה רחמנא א"כ אפי' לר' שמעון נמי תיפסל ביוצא דופן דלא מסתבר לאוקומי פלוגתייהו בהא דמר אית ליה חטאת קרייה רחמנא ומר לית ליה, וכי תימא ר"ש לטעמיה והא"ר יוחנן כו' אלא שאני פרה הואיל מום פוסל בה, משמע לפי המסקנא דלא קאי טעמא דחטאת קרייה רחמנא ולר' שמעון דמכשיר ביוצא דופן משום דקדשי בדק הבית היא והא דמיפסלא ברביעה משום דכתיב משחתם ורבנן דפסלי יוצא דופן ע"כ משום דסברי קדשי מזבח היא. ותימה דבפ"ק דזבחים [י"ד ע"ב] ובפ"ק דמנחות [ו' ע"ב] ובפ"ג דבכורות [כ"ה ע"א] וביומא פ' טרף בקלפי [מ"ב ע"א] בכולהו מסקינן פרה קדשי בדק הבית היא. ועוד בבריתא דספ"ק דשבועות [י"א ע"ב] משנינן שאני פרה דקדשי בדק הבית היא מקמי דנימא הא מני ר"ש היא. ועוד קשה דבפ"ק דחולין [י"א ע"א] מסקינן דטרפות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא אלמא חשבינן ליה עיקר טעם ולמסקנא דשמעתין לא קאי. ונראה לפרש דהא דפריך הכא אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן לאו אשינוייא דחטאת קרייה רחמנא פריך אלא אהא דאסיקנא אבל היכא דודאי רבעה פסולה קשיא ליה אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן דמאיזה טעם שיהיה פסול רביעה אי מטעם קדשי מזבח אי מטעם חטאת קרייה רחמנא מההיא טעמא תיפסל ביוצא דופן ואפי' לר"ש דלא מסתבר ליה למימר שר"ש יכשיר ברביעה דמסתמא לא פליג ארבותיו ר"א ור"י, ולבסוף כי משני שאני פרה הואיל ומום פוסל בה ל"ג אלא. ומיהו יש ספרים שכתב בהם גירסא אחרת דמשמע כפי' קמא דפרישית דבתר מודה ר"ש לעניין קדשים שאינו קדוש גרסינן אלא מאי קדשי מזבח היא סוף סוף תיפסל ביוצא דופן האי מאי א"א בשלמא קדשי מזבח היא היינו דפליגי ר"ש ורבנן אלא א"א קדשי בדק הבית היא מי מיפסלא ברביעה לעולם אימא לך קדשי בדק הבית היא ולעניין רביעה אפי' ר"ש מודה דפסלה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסל בה דכתיב כי משחתם בהם כו' ובפ"ק דשבועות [י"א ע"ב] נמי בתר שינוייא דשאני פרה הואיל ודמיה יקרין יש ספרים שכתוב בהן והאי תנא דס"ל פרה קדשי מזבח היא רבנן דפליגי עלה דר"ש באין מעמידין ופי' בעלמא הוא.
<h2>דף נח.</h2>
[ע"ז ה' ע"ב] והתנן שואלין בהלכות הפסח וכו'. אע"פ שגם בזמן הזה שאין קרבן עושין כן כדאשכחן בכמה דוכתי על שאר מילי דיו"ט, הא מפרש טעמיה בפ"ק דפסחים [ו' ע"ב] מקראי דקרבן.
